סולל בונה בע"מ נ' אטבליסמנט

פסק דין

1.המשיבה העוסקת בין היתר בייזום והקמת בתי מלון, הזמינה בחודש פברואר 2000, או בסמוך לכך, מהמערערת, שהינה חברה קבלנית לביצוע עבודות הנדסה אזרחית, הקמה ובנייה של מלון "גרנד קורט ירושלים". להעתק ההסכם שצורף לכתב התביעה, צורף חוזה מחודש דצמבר 1992 לביצוע עבודות בניית בית מלון בים המלח וחוזה משנת 1994 להקמת בית מלון בת"א.

לטענת המערערת, היא החלה בהקמת המלון בחודש יוני 2000 או בסמוך לכך, אולם בראשית שנת 2003 החליטה המשיבה להפסיק את העבודות קודם השלמתן, מבלי שנתנה למערערת כל הודעה רשמית על הפסקתן. לטענתה, המשיבה לא אישרה את החשבונות החלקיים שהוגשו לה בגין העבודות לתקופה שמדצמבר 2000 ועד יולי 2003, לא שילמה את סכומי התמורה של חשבונות אלה, ובמקביל הפסיקה את עבודת הקבלנים בפרויקט. בעקבות כך, בחודש יוני 2003, הודיעה המערערת למשיבה, כי אין באפשרותה להמשיך בביצוע הפרויקט וביקשה הוראות מהמשיבה. בהתאם להסכמת הצדדים, הפסיקה המערערת את פעילותה ביום 1/8/03.

לקראת סוף שנת 2004, פנתה המשיבה למערערת וביקשה ממנה הצעות להשלמת העבודות בפרויקט. האחרונה הגישה הצעת מחיר, אולם בסופו של דבר, החליטה המשיבה לבצע את העבודות בעצמה בלא שנזקקה לשירותי המערערת, ואלה הושלמו על ידה במהלך שנת 2005.

ביום 24/7/2003 ערכה המערערת והמציאה למשיבה חשבון סופי ומצטבר, הכולל את מחיר העבודות שבוצעו על ידה בפרויקט. הואיל והמשיבה לא אישרה ולא שילמה את סכום החשבון הסופי, הגישה נגדה המערערת תביעה לתשלומו.

2.המשיבה הגישה כתב הגנה כנגד התביעה.

בפרק ד' לכתב ההגנה, העלתה המשיבה טענות מקדמיות שונות, שלהשקפתה מצדיקות את סילוק התביעה על הסף: קיזוזי סכומים בגין איחורים בביצוע עבודות ע"י המערערת, בגין זכותה לקבל החזר תשלומים עבור התייקרויות, וכן בגין אי השלמת עבודות על ידי המערערת ותשלומים עודפים ששולמו לה, הכל כפי שפורט בפרק ד(7) לכתב ההגנה.

3.בדיון שהתקיים בפני הרשם ביקשה המערערת למחוק על הסף את סעיף 7(ד) לכתב ההגנה מטעמים אלה: התיישנות, מניעות ושיהוי, ויתור והעדר עילה.

בהחלטתו המפורטת והמנומקת דחה הרשם את טענות המערערת בהתייחסו לכל אחת מן הטענות שהועלו בפניו, כפי שיפורט להלן.

4.לטענת המערערת, מתבססת טענת הקיזוז של המשיבה על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב ביצוע העבודות בין המועדים 1 בינואר 96' עד 7 ביולי 96'. לפיכך, הזכות התיישנה כעבור 7 שנים, קרי ביום 7/7/03. המערערת טענה כי אין תחולה להוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שכן לא קיימת זהות בין הנושאים שבבסיס התביעה העיקרית והקיזוז, והן אינן נובעות מאותן נסיבות.

בתגובתה, טענה המשיבה, כי טענת קיזוז הינה טענת הגנה ומשכך, אינה מתיישנת כלל, ואין לצמצם לגביה את היקף החסינות המוענק לה על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

5.הרשם דחה את טענת ההתיישנות לגבי טענת הקיזוז, בהסתמכו על האמור בע"א 360/72 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח' (פד"י כח(2) 309) וברע"א (ת"א) ל.מ. תעשיות תשתית בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (תק-מח 2003, 17647) וכן על האמור בספרו של מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מהדורה 15 כרך א' עמ' 716, לפיהם התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד שאינה יכולה לשמש כעילת תביעה; טענת קיזוז היא אחת מדרכי סילוקו של החוב ובהיותה כך, אינה אלא טענת הגנה, ועל כן אין טענת התיישנות בת טיעון אלא מפיו של נתבע בלבד, ואין תובע – המערערת דכאן - רשאי לטעון כי נימוק הגנה כלשהו התיישן.

6.המערערת טענה, כי בעבר התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בקשר למחלוקות שהתעוררו ביניהם באשר לעבודות בניית המלון בים המלח. בסופו של יום, גובש בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל, ביום 14/4/96, תוקף של פסק-דין, ובמסגרתו הוסכם על אופן השלמת העבודות ותשלום התמורה למערערת. הסכם הפשרה, על פי תוכנו, אינו מהווה ויתור על תביעות כספיות של מי מבעלי הדין. עוד טענה המערערת, כי הצדדים הסכימו שבהעדר הסכמה ביניהם לגבי תביעותיהם ההדדיות במשך 60 יום, יפנו הצדדים לביהמ"ש. לאחר מכן סוכם ביניהם, כי יתרת החשבון הינה סך של 528,383 ₪, תוך הצהרה הדדית בדבר חיסול תביעות. מכאן, כך המערערת, יצרה המשיבה מצג במשך תקופה של כ-9 שנים, לפיו לא נותרו לה טענות או תביעות כנגדה בגין עבודות הפרויקט בים המלח. המשיבה מנועה כעת מלחזור בה ממצג זה, ולקזז סכום כלשהו בגין נזקים שנגרמו לה בגין עיכובים בהשלמת העבודות. מכאן עולה, כי טענת הקיזוז הועלתה תוך שיהוי ניכר.

זאת וגם זאת, במסגרת הצהרה זו ויתרה המשיבה על האפשרות להעלות כל טענה שהיא כנגד המערערת בגין עבודות הבנייה בים המלח וטענת קיזוז בכללן.

7.המשיבה בתגובתה טענה, כי המערערת סילפה את הנתונים העובדתיים הנוגעים להוראות הסכמי הפשרה ומסמך הויתור על התביעות. לטענת המשיבה, המערערת, ורק היא, חתמה על הצהרה בדבר העדר תביעות, בעוד שהיא עצמה לא חתמה על הצהרה כזו, מה גם שבהסכם הפשרה נאמר במפורש כי זכויותיה של המשיבה על פי החוזה, נשמרות לה ואין בהסכם משום הכרה בתביעות המערערת. לאור כך, טוענת המשיבה, יש להותיר את בירור הטענות האמורות בדבר מניעות ושיהוי לשלב ההוכחות של התובענה.

8.בתשובה לטענות המשיבה טענה המערערת, כי גם אם המשיבה לא ויתרה על זכות התביעה שלה, הרי שאין בכך כדי לגרוע מטענת המניעות והויתור, מאחר שהיא דרשה ממנה לחתום על הצהרת ויתור כתנאי לתשלום החשבון הסופי ושחרור הערבויות, וזאת מבלי שגילתה לה כי היא "כומסת" טענות בדבר נזקים שנגרמו לה בעיכוב ביצוע העבודות.

9.בהתייחסו לטענות השיהוי, הויתור והמניעות, קבע הרשם, כי מאחר שמדובר בטענת קיזוז המועלית כטענת הגנה, אין מקום לטענת שיהוי במובן הרגיל, אך מנגד, יתכן בהחלט, כי המשיבה הציגה מצג של ויתור על תביעותיה בגין העבודות בים המלח. עיון בעמדותיהם המנוגדות של הצדדים מצביע, כי כל אחת מהן מפרשת באופן שונה את הוראות הסכם הפשרה והצהרת הויתור, וקשה לקבוע בשלב זה, על פי טיעוניהם לבדם, את דרך הפרשנות הנכונה ואם אמנם ויתרה המשיבה על זכותה. קשה גם לקבוע אם שני הצדדים יחדיו ויתרו על טענות הדדיות, כטענת המערערת, או שמא רק המערערת היתה זו שויתרה על טענות עתידיות, כטענת המשיבה.

לאור כך, ומאחר שהסתמכות על הוראות הסכם הפשרה והצהרת הויתור עלולה להשליך גם על אופן בירורן של טענות עובדתיות אחרות המופיעות בכתבי הטענות, מן הראוי שהן יידונו בכללותן בשלב ההוכחות.

10.עוד טענה המערערת, כי המשיבה מבקשת לקזז סכום שאינו קצוב ושאינו מתוך עסקה אחת, כמשמעה בהוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענה זו, השיבה המשיבה, כי על פי ההסכם להקמת בית המלון בים המלח, עוגנה זכות הקיזוז גם כנגד סכומים המגיעים למי מהצדדים מכח הסכמים אחרים; הוראה דומה כלולה אף בהסכמים להקמת בתי המלון בת"א ובירושלים, והיא מקנה למשיבה זכות מהותית לקזז מחובותיה כל חוב קיים או עתידי שהמערערת חבה לה בגין אחד ההסכמים. עוד טענה, כי שלושת החוזים מהווים רצף הסכמי המאחד את שלושת הפרויקטים לעסקה אחת. לפיכך, קיימת לה זכות קיזוז מכוח הוראת סעיף 53 לחוק החוזים.

11.הרשם דחה את טענת העדר העילה וקבע כי יש לברר את הטענות הנגדיות בדבר התחייבויות הצדדים מכח מערכת ההסכמים. עוד קבע כי לא ניתן לשלול כבר בשלב זה את זכות הקיזוז המהותית של המשיבה.